אני מתקשה לצאת מהבית

סימני החיים הקודמים חוזרים לאט לאט.

רסיקה נולד בכפר בסרילנקה וסבתו מגדלת ירקות. בעת הבידוד הוא היה שולח לי תמונות ומספר איך מתפתחים הירקות ששתל בבקבוקי פלסטיק בחצר בית.

גם הלואיזה, הנענע והפטרוזיליה ששתלתי לפני חודשיים באדנית שלי, צמחו לגובה רב.

בימי הבידוד חשבתי על העבודה הנעימה בגינה הקהילתית במעוז אביב, ועל השיחות שהתנהלו ליד הערוגות מידי יום שני.

אבל היום לא הצלחתי להזיז את עצמי ולנסוע לגינה.

הרגשתי שאינני מוכנה עדיין לעלות על אוטובוס.

כרגע אני נעה במרחקי הליכה סביב הבית, עדיין כמו שהתרגלתי בבידוד.

גם כמה חברות איתן דברתי ספרו שהן מממעטות להסתובב בחוץ ורק למטלות הכרחיות ומעדיפות להישאר בבית.

מיה אומרת שכבר התרגלה להיות בבית והמציאות בחוץ – פחות ברורה וכוללת מיגבלות כניסה לכל מיני מקומות.

קרין אומרת שהיא מותשת.

על פניו נראה שלא עשינו כלום, אבל זה כמובן לא נכון.

בואו נודה שזו הייתה מלחמת הישרדות אישית יומיומית.

יש שהתקשו להירדם, או לא ישנו טוב, ועכשיו כשיש ירידת מתח, העייפות יוצאת.

הבוקר באבן גבירול שמתי לב לדברים שהשתנו: עוד ועוד חנויות שנסגרות.

יש פחות תנועה, אבל גם כך ווליום הרעש קשה לי.

התור בדואר ולפני חנויות ודוכני פלפל מתארך על המדרכה.

מראה הפנים השתנה וההבעות ניטלו ממנו.

אנשים לא מזהים אותי, ואני לא מזהה אותם.

את החיוך רואים רק בזוויות העיניים.

האוזניים נוטות קדימה בגלל הגומי של המסכות.

אני מקווה שזה הפיך!

כשבתי הקפה סגורים, פגישות בין שתי חברות שעוטות מסיכה וגם מנסות לאכול פיצה, נערכות כרגע על ספסלים.

נשתמע מחר ושנהיה בריאים