בשנה האחרונה הפכתי לציידת גרפיטי ולבעלת אוסף גרפיטי גדל והולך

כשהתחברתי בפייסבוק  לעמודים של אמני הרחוב, נודע לי על אירוע נדיר מסוגו שנרקם בסודיות  ונחשף לראשונה לקהל בשבת ה 16-3-13 – טובי האמנים בעיר נענו ליזמתו של האמן Dede, ובמשך כחודש עבדו בבניין נטוש אי שם בגבול יפו תל אביב

לא היה סיכוי להגיע לכאן, אלא מפה לאוזן או דרך הכרות אישית או וירטואלית עם האמנים, כי קלוש הסיכוי שתל אביבי יגיע ללא סיבה לאזור קו תפר זה בין תל אביב ליפו בעצם גבול תל אביב, גבול יפו

גבול מטבעו הוא אזור ביניים שאיש לא מטפח ואיש לא שוהה בו מעבר למה שצריך

הסביבה

 כדי להגיע לכתובת שפורסמה בעמוד הפייסבוק של Dede, צריך היה לחפש את הרחוב במפת העיר מדובר באזור שוליים תחום בכבישים ראשיים, שננטש ונעזב. זו שכונה קטנה שנראית כמו רחוב בכפר פרובינציאלי. יש בה בתים ישנים בני קומה אחת וכמה בתים שמיועדים להריסה, כמה עצים יוצאי דופן, מוסכים ומבני תעשייה, חצר גרוטאות אחת, מכללת תל אביב – יפו, ומרחב פתוח.

 בכניסה מיד נדרכנו – האווירה שהשתנתה והסביבה הלא מוכרת –  דרשו מאיתנו ריכוז ותשומת לב

בסביבה זרה לעין ולאוזן – המוח שלנו נדרך ונוטה לקלוט יותר גירויים

למשל, כשהגעתי שוב בפעם השלישית אחה"צ, קבל את פני המואזין – והקלטתי אותו

[soundcloud url="http://api.soundcloud.com/tracks/85302326" params="" width=" 100%" height="166" iframe="true" /]

הבניין הנטוש מצטלם היטב ומתאים לסביבה שננטשה אף היא עד שיבוא קבלן ויבנה עוד פרויקט וירים מפלצות שראשיהן בשמיים

(השכנים מספרים שמחיר הבניין המיועד להריסה 880000 ₪)

ואכן, קראתי הבוקר שבעתיד הקרוב תבנה פה שכונה בת 1500 דירות.

בכניסה היה כתוב WELLCOME רב משמעי (ספר אורחים לא היה)

אך איש לא קבל את פנינו כי הדלת נעקרה כבר מזמן וכל מי שרוצה יכול להתפרץ פנימה

כיתובים נוספים התריעו שהמקום מסוכן ויש לעלות במדרגות בזוגות

בהול הכניסה העצום עמדנו משתאים על גודל ההזנחה – בקומת הכניסה ראינו קירות שחורים ומפויחים, משקופים אכולי שמש וזמן, שדלתותיהם, חלונותיהם והקשתות מעליהם – נעקרו ונמכרו בשוק הפשפשים הסמוך. הרצפות המצוירות של בניין שהיה מסוגנן פעם – דהו

בכניסה להול היו שרידי כיור ואח עצים

כשהעין התרגלה לאפלולית, גילינו ששני חדרים הפכו לאורווה של סוס חום וסוסה לבנה ששמה סימבה ושהתה בחוץ לרגל האירוע

ראינו ערימות של מרצפות מצוירות וחרא של סוסים

המבנה האדריכלי של הבית – מרשים

החדרים בשתי הקומות בנויים סביב הול גדול וממנו בכל קומה, נפתחים ששה חדרים גדולים, ויש עוד מרפסות קטנות וחדרי שירותים ומטבחונים

אחרי ההלם הראשוני, עלינו במדרגות לקומה הראשונה

על המשקוף נכתב כניסה אך החץ כיוון החוצה

כמו שאמני רחוב אוהבים – הפרויקט עבד על מחאה והומור, תחכום ודו משמעויות

אור עז שאי אפשר היה לעמעם אותו, חדר פנימה בחצות היום והציף את החדרים וגם אותי.

יש משהו עצוב ומכעיס כשמביטים בשרידי יופי. תחושה של יושן מעוררת נוסטלגיה ומעלה זיכרונות ואסוציאציות.

לחורבה יש רק עבר, אין לה עתיד.

ופה אמני גרפיטי מוכשרים, יוצרי אמנות שוליים עירונית, שמעדיפים להביע את עצמם ולצייר על קירות של בניינים ומבנים נטושים, על גדרות וחניונים ברחבי העיר מתוך התרסה ואידאולוגיה, במקום להציג את יצירותיהם בגלריות ממוסדות וסטריליות – עשו מעשה. הם נכנסו לסלון ולחדריו של הבית ולרגע שוב הפיחו בו חיים חדשים.

הם אפשרו לנו המבקרים להתבונן ביצירותיהם ותוך כדי כך להתבונן על עצמנו.

והיצירות נגלו אט אט תוך כדי כניסה ויציאה לחדרים הריקים מחפצים ומבני הבית, ובתוך הריקנות הכפויה – נמשכה העין אל המעטפת הפנימית, אל הקירות המצוירים שקבלו עצמה כפולה ומכופלת

כמו זקנה שהתהדרה לרגע – הלבישו, איפרו אותה וענדו לה תכשיטים – אך הצבע והקישוטים הדגישו עוד יותר את בלותה.

אני עצמי חוויתי הצפה רגשית ולכן לא הייתי מסוגלת לכתוב מיד רשימה זו.  הבניין ריגש ומשך אותי ולכן חזרתי אליו עוד כמה פעמים.

קולאג' רב רבדים

בביקור השני הבנתי שיש פה רבדים רבים לקלוט, לעכל ולהפנים

מעשה האמנות נרקם במשך כחודש מתוך הקשבה וחיבור מתבונן לחללי הבית וגם לסביבתו כולל השכנים הסקרניים ושני הסוסים

כשעמדו מול טקסטורת הקירות המתקלפים, מבעד למלבני החלונות קלטו עיניהם גם את תכלת השמיים ואת הצבע הכחול של הבניין שראו בחזית הצפונית ואת שדה חרציות הבר שבחוץ, את הגוון הצהבהב של המסגד, את האפור של המכללה ושל מגרש החנייה. את הסגלגל של פרחי המטפס בכניסה.

האמנים ציירו על הקירות והתחברו לרבדים הפסטליים של שכבות צבע רבות שנים שנצבעו זו על זו כמו בבית סבתי – ירקרק וכתום, וורוד וצהוב, תכלת, אפור וחום חלודה שהתקלפו ויצרו חיבורים ומירקם של גווני גוונים שמתקלפים, מגלים ומסתירים ומשתלבים ביניהם

כמו שע' חברתי האמנית אמרה: "רק הזמן יכול ליצור כזה יופי"

היצירות השתלבו בהרמוניה עם המבנה המתפורר

העין נמשכה לשתי וערב של ברזל זיון חלוד שהזמן חשף בתקרות

חלק מהקירות נצבעו ברולר שטאנץ' (שחזר לאופנה)  כדי ליצור דוגמה כמו של טאפט. בכל חדר דוגמה אחרת

הקולאג' הורגש הן בעבודת הצוות שנוצרה פה והן בחיבור הרב סגנוני שיצר עוצמה שגרמה להצפה

אני מניחה שהבניין עצמו יצר השראה שהגבירה את האקספרסיביות של היוצרים בו וזה עובר לצופים

המירקם, הטקסטורות והשפעת החוץ

 לצ'י בחרה בצבע ירוק עז שחדר לחלון המערבי בו עבדה ועל הקיר השאירה את המכחול בו ציירה

WONKY MONKY הושפע מצהוב עז של חרציות פורחות

רוס פלזמה התייחס לצבע השחור ששולט בקומת הכניסה

הוא המציא דמות גרוטסקית לקוחה כאילו מעולם הזוי ולא מציאותי בו הכול מתעופף, מתפרק ולא נגיש – ידו של היצור המצוייר לא יכולה לאחוז בעכבר, וחפצים כמו המחשב, הכיסא והמפתח מתעופפים סביבו – כך הוא בחר לבטא את חוסר יכולתו להתחבר בעולמנו המנוכר

עצם השיטוט בין חדרי בית הוא חוויה לא מוכרת – מצאתי את עצמי עוברת מחדר לחדר שוב ושוב כמנסה לחבר יחד את חלקי הפסיפס המורכב שנגלו לי.

מיצג על הרצפה

זוויות ראיה חדשות

בגלל שאין דלתות וחלונות, נוצרות זוויות ראייה לא שגרתיות – כשעמדתי בחדר הצפוני יכולתי לראות דרך החלל המרכזי את כל אורך הבית עד המרפסת

כשצעדתי מעט קדימה ראיתי את הנוף הפתוח בחזית הדרומית ובו כמה עצים פורחים

הנוף מהחלון הצפוני היה מרשים במיוחד – עץ דקל ותיק לצד בניין כחול עז ומבנה מבטון אפור וברקע כמה מגדלים, וממש למטה חצר גרוטאות שפעילות ערה התרחשה בה

אם הסתכלתי לכיוון מערב ראיתי עץ אזדרכת מלבלב, את מכללת תל אביב יפו, ושני מסגדים שבלטו בקו הרקיע

מהחדרים שפנו למזרח ראיתי עוד בניין עזוב. הנוף שראיתי הזכיר לי תמונות של תל אביב כשהיו בה פרדסים ועצי דקל – זה ישתנה בקרוב

גם הרגשתי את ארבעת כיווני האוורור הטבעי

חוץ ופנים התערבבו פה – העובדה שבעת ובעונה אחת אני רואה החוצה ופנימה יוצרת חוויה רב ממדית, כי את החלונות שאינם – אי אפשר לסגור

כששיניתי את מיקומי בחלל – השתנו המבטים פנימה והחוצה

בפעם השלישית הגעתי לבדי. את השקט הפרה תעופת יונים הומות וכמה גורי חתולים

אני לא יודעת מתי ולמה נעזב הבניין

ניסיתי לדמיין את המשפחה הרב דורית שחיה פה. את ריח הקפה שנישא מהמטבחונים לחדרי ההסבה. את האורחים שהגיעו לבקר. את ריח הפיתות שנאפו בטאבון. את ריחות התבשילים ואת הסלט הטרי שנקצץ זה עתה. את השיחות שהתנהלו בלחש. את המריבות הקולניות בין חמות לכלתה. את צעקותיה של יולדת. את הילדים שמתרוצצים בין החדרים. את הזקנים שמתו. את המנחמים. את הגברים הכורעים על שטיחוני תפילה.

והרגשתי שהאמנים אפשרו לי הצצה לחיי המשפחה שחיה פה במאה הקודמת

העיניים

לאחר הביקור השני כשחזרתי הביתה והתעמקתי בצילומים, ראיתי שעיניים רבות מתבוננות בי המתבוננת, ובמבקרים האחרים

האם זה היה במכוון שאלתי את עצמי?

כשחזרתי לצלם את העיניים, גיליתי עוד רבות שלא הבחנתי בהן בביקורים הקודמים, ובעלות הבעות שונות

הסדקים

והיו הסדקים, THE CRACKS  – סדקים שמדברים ובעלי נוכחות

ואפשר היה להרגיש אותם

FEEL

 האמנים באו להדגיש ולמחות על העזובה להוסיף עוד שכבות משלהם וכך לשוחח עם מה שהיה פה פעם

וזו בעצם מהות הפרוייקט  FEEL IN THE CRACKS  להביא את הכאב של הבית שננטש. ואולי גם את הכאב האישי של האמנים שקבל פה לגיטימציה

הסדקים שנפערים היו מקור השראה וחלק מהאמנים בחרו להדגיש אותם ולשלבם ביצירות באופן מפתיע

FILL IN

אני חושבת שהסדקים בבניין הם מטפורה לסדקים שבחיינו

קיפי, אמן רחוב שלא חותם על יצירותיו ומקפיד שלא לצייר במרחב הציבורי ולפעול רק במבנים נטושים – העמיק והשחיר אותם, מושך אותנו עמוק אל הפצעים האפלים שבתוכנו

Dede ניסה להדביק עליהם פלסטרים אבל החתכים היו עמוקים מכדי להירפא

הניסיון להעמיק אותם ולחפור בהם, לסתום אותם, לאחות אותם, להדביק עליהם פלסתר – מראש מועד לכישלון

סדקים הם חלק מאיתנו כמו ששר ליאונרד כהן  – "בכל דבר ישנו סדק, זה המקום דרכו נכנס האור" (In everything there is a crack, that's where the light gets in")

אבל הוא לא המציא זאת – הרבי מקוצ'ק אמר שאין שלם מלב שבור ואני עמדתי מול הסדקים ומול עצמי מנסה לצלם את האור שחודר דרכם

פה זכיתי להכיר חלק מהאמנים אחרי שנים בהן אני עוקבת אחרי יצירותיהם בשיטוטי ברחובות

אתם יודעים, הסקרנות הורגת

בשבילי זה היה אירוע מכונן – פה הבנתי שיצירותיהם עומדות בפני עצמן ואינני חייבת בהכרח לדעת משהו על אודותיהם כדי להינות מהן!

כל אחד צייר בסגנונו האישי ובחתימת ידו הביע את המחאה שלו בדרכו המיוחדת, וזה היופי

ניצן מינץ משוררת עירונית, התחברה לדלת הפרוצה של הבניין

את שיריה המודפסים באותיות דפוס שחורות פוגשים ברחבי העיר – זו יצירה עירונית בעלת משמעות שגורמת לעצור לרגע, לקרוא ולהתייחס לסביבה

במקום להוציא ספר שירים – היא מעדיפה ל"פרסם" ברחובות כשהיא פועלת מתוך ואל תוך סביבת חייה ומעבירה את המסר שלה באופן מקורי

למרות הצבעוניות DIOZ, הרגשתי עצב ותחושת אין אונים בפניהם של הדמויות

האישונים הוסתרו ב"אין כניסה"

נטלי מנדל הוסיפה לסצנה ההזויה את החרקים שלה שהשתלבו בעדינות בקירות עד שקשה היה להבחין בהם

ובכל פינה הייתה מחאה נגד בניית המגדלים המתרוממים בעיר בכל פינה שמנכרת, מצופפת ומשנה את פני העיר

הדלת פתוחה ואני מזמינה אתכם בזמנכם החופשי לבוא ולהכיר את האמנים המשתתפים דרך יצירותיהם

A group exhibition featuring 11 artists under 1 abandoned roof

Participating Artists from z-a:
Wonky Monky, Untay, Slamer, Signor Gi, Ross Plazma, Nitzan Mintz,
Natalie Mandel, Latzi, Kipi, Dede and  Dioz

בזכותם תל אביב הופכת למעניינת יותר

14  הנה הכתובת: הבית הצהוב מול רחוב חבר הלאומים

את תהליך העבודה תוכלו לראות בסרטון מדליק זה  

Feel in the Cracks from Daniel Wechsler on Vimeo.