אני לבד בעיר זרה. אין לי חשק לכלום. העיר הוורודה הזאת מדברת אלי באפור.
השמיים אפורים מאוד, ממטירים טיפות של גשם. גם עיני משוחות בכוחל אפור.
אנשים אפורים עייפים מצום הרמאדן, יושבים על הספסלים ומבטיהם אדישים.
אנשים הולכים ברחובות האפורים, לבושים בגלביות בגוני אפור וחום, כחול ושחור.
כל הגוונים מתמזגים ונבלעים באפור הזה. אפילו האבק שאני נושמת, אפור.
מאדאם, סה וה אוג'ורדווי? מאדם ויין וואר. מאדאם, סה נה פה שר, הם פונים אלי מידי יום.
הם מציקים ומחייכים. תמיד הם רוצים משהו. משחקים אותה אדיבים ולא עוזבים.
יעשו הכול בשבילך, רק תקני ותתני. די כבר, נמאס לי, אני צועקת על מישהו שמציע לי משהו.
אני חוצה את ככר ג'אמעה אל פנה, שכל הדרכים מובילות אליה, צועדת ישר לחסן, האיש עם התרנגול.
הוא עומד על ארגז במרכז מעגל מתופפים, פורט על ראבאב ושר.
על כובע הקש המעוך שלו, שקשור ברצועת בד כותנה בקשירת פרפר מתחת סנטרו, עומד תרנגול אפור.
חסן שר ורוקד בקצב, והתרנגול הזקן נע בקצב תנועות גופו.
כבר 30 שנה, מאז היה בן 18, הוא שר ומנגן כאן.
התרנגול זקן ומרוט. מתחת נוצותיו הלבנות, מתגלות הנוצות האפורות.
השנים הפכו את תנועותיהם מדודות יותר.
חסן לבוש בקפטן בהיר מפוספס בפסי אפור וקרם. נועל בבוש לבן מחודד.
פניו מלאות הבעה. עיניו המלוכסנות בורקות, שפמו השחור לא מסתיר את שיניו הלבנות.
וכשהוא מחייך, מעמיקים קמטי הצחוק בצידיהם.
כשהוא שר ומנגן הוא מסתכל על התיירים המסתכלים עליו והתרנגול על ראשו מתנדנד לפי הקצב.
הוא מסתובב ורוקע ברגליו בקצב הלמות התופים. התרנגול שומר על איזון.
כשהוא רוקע, התרנגול מרים את כנפיו, שומר על שיווי משקל. שלא ייפול.
כשהתרנגול מגלה סימני אי שקט, חסן מסמן לנגנים והם מאטים, והוא מושיט יד ונוגע בתרנגול, שיירגע.התרנגול קופץ למטה. הוא רוצה הפוגה או לגימת מים. חסן ממשיך לנגן גם בלעדיו.
התרנגול שותה משהו מכלי הפלסטיק הכחול שלו, וחוזר לשבת על הכובע.
אפו מחודד והוא מסובב את כרבולת ראשו האדומה, המתמזגת על רקע החומות ומבני הכיכר הוורדרדים, ימינה ושמאלה.
הוא יודע שהוא הכוכב, עיניו הקטנות מתנועעות בערנות.
שרף, בנו בן השבע של חסן, צמוד אליו.
ילד קטן ויפה תואר לבוש בקפטן לבן מקומט מנגן ושר בקול ערב ועתידו המקצועי מובטח.
התוף על כתפו או בין רגליו, והוא מצטרף לשאר המתופפים.
פניהם של הנגנים, חברי הקבוצה, אדישות.
הם יושבים על שרפרפים, פורטים ומתופפים ועונים בשירה לחסן.
הוא שר בצעקות, והם עונים לו ב"אוהו". התיפוף מהדהד בכיכר הפתוחה.
מול המתופפים יושבים על הספסלים עוברים ושבים שעוצרים לרגע.
זרם התיירים לא פוסק, רובם עוצרים לרגע, מחייכים וממשיכים.
שנים רבות שחסן בוחן את התיירים המסתכלים עליו, שואל אותם, מאיזו ארץ רחוקה באתם, התתנו מטבע?
תיירת אחת מצלמת אותו, וחסן עושה לה באצבעות כף ידו המתקרבת לפיו תנועה של "תני לי לאכול", שמיתרגמת לכמה דירהמים.
היא מסתלקת. חסן לא מרפה וניגש אליה עם בנו. הם שרים ומנגנים למצלמה.
בסוף היא נותנת לו מטבע.
לעתים הוא מהנהן בראשו לתודה, או מפריח נשיקת רוח מכוונת.
מידי יום, כשאני באה, הם מזמינים אותי בחיוך להתיישב, ואני נענית.
אנחנו מכרים ותיקים של שבוע.
אישה-ילדה מתיישבת על הספסל לידי. כפות ידיה ורגליה מצוירות בדוגמאות חנה.
אנחנו מתבוננות זו בזו ומחייכות. ילד קטן בנעלי התעמלות קשור בבד על גבה.
בידה השמאלית היא אוחזת בקשר הבד שנקשר במרכז החזה.
גם גברים מקומיים, נטועים בתוך הספסל, לא זזים, מקשיבים, שוקעים אל תוך התיפוף.ושרף, כולו קצב מתופף ושר בקולו הצעיר.
מידי יום הוא כשהוא קולט אותי הוא רץ אלי ונותן לי נשיקה, כמצפה לשי היומי.
ואז רץ לאביו, פאפה, הוא מראה לו את השלל, סוכריות ועטים שקיבל ממני.
השעה 1730 והמואזין קורא מכל הרמקולים, מזכיר שתם עוד יום רמדאן מתיש.
עוד רבע שעה יש לעשות פטור, לאכול מרק חרירה ופיתה טרייה ולהתפלל.
חסן אוחז בתרנגול ומכניס אותו לכלוב העץ.
הם  מסדרים את המטבעות בשורות על חתיכת קרטון, סופרים ורצים לאכול.
בעוד שעתיים יחזרו שוב למשמרת הערב.
החושך יורד. תריסי הברזל של החנויות מורדים בהינף.
גם אני רצה, ממהרת להגיע לחדרי לפני שהחשיכה תרד, וכמידי ערב, הולכת לאיבוד בסמטאות.
מיסייה אחד מלווה אותי לכיכר התבלינים, משם הדרך כבר קצרה ומוכרת לי.