ארבע לפנות בוקר וחושך בחוץ. העברתי 23 שעות בדרך בין מאראקש – קזבלנקה – רומא ותל אביב
. אני עומדת מול דלת הכניסה לבניין, מנסה לפתוח את מנעול המזוודה, כדי להוציא את המפתחות ששכחתי להכין מראש. מסובבת את המספרים לקוד הסודי. המנעול מסרב להיפתח. אולי זיכרוני התעייף, אני חושבת לעצמי. אני מנסה צירופי מספרים אחרים – ולא מצליחה. 777 . 771. 177. 123. 234. המנעול מסרב לצופן. במשך דקות ארוכות אני מנסה שוב ושוב, כלום לא קורה. אני מאמצת את זיכרוני. אני מחליטה לשבור את המנעול המקורי של המזוודה החכמה שלי, שבדרך כלל איני נועלת. אבל אין לי במה לשבור אותו. מחוסר ברירה אני ממשיכה לנסות צירופים נוספים. הדקות חולפות. בחוץ חושך. אני חייבת להצליח. מנסה 000 וזה עובד. אני משוכנעת שלא זה הקוד בו בחרתי בבוקר בשדה בקזבלנקה, אבל למי אכפת.

אני מוציאה את המפתחות ופותחת את הדלת לרווחה, ונכנסת. הרגע הזה של הכניסה הביתה בחזרה מטיול ארוך, יש בו תחושה מיוחדת. החלונות סגורים. התריסים מוגפים. הרפפות מורדות. הבית מסודר, נראה קצת עצוב בלי הדיירת שלו… הכל מונח במקומו חוץ ממני, שחזרתי קצת אחרת, כמו מכל טיול קצר או ארוך. כמה נעים לחזור הביתה, אל המוכר ואל הברור מאליו, אל שגרת החפצים האהובה, אל המיטה הנוחה, אל הכרית הקטנה, אל הקפה הביתי בכוס הזכוכית.

בבוקר אני מתעוררת ולרגע לא יודעת היכן אני. נסעתי בעיצומו של הקיץ וחזרתי לסתיו. קצת קריר וצריך להחליף שמיכה. על השיש במטבח אני מוצאת פתק "ברוכה הבאה" וערימת פירות.

אני קמה מהמיטה ובודקת בחדרים. מה חדש. פותחת חלון בחדר השינה ורואה שענף אחד בעץ הצמוד לחלון, התקפל ונפל קרוב לגזע. לרוחב הקיר שנצבע לא מזמן, אני מגלה סדק אלכסוני. אני מוציאה את המחשב הנייד , מתחברת. מוחקת את רוב האי מיילים מבלי לקרוא. עדיין לא פתחתי את הרפפות בחדר העבודה לגלות את הצמרות הירוקות של הפיקוסים הענקיים. אני מעדיפה את תחושת הסגירות הנעימה. המזוודה על הרצפה וסביבה זרוק כל הבלגן. הכביסה כבר במכונה, אין לי חשק להפעיל אותה. אני מכינה קפה, פותחת את התריס ויוצאת למרפסת לבדוק את מצב הצמחים בעציצים. פרח הנימפיאה התכול פתח את עצמו לקראתי כמו בכל בוקר. הנענע התפשטה באדנית. הווינקות הוורודות סיימו את עונתן. אשתול רקפות, אני אומרת לעצמי. דקות  ארוכות  אני מתבוננת  בסביבה  הקרובה  למרפסת. אני שמה לב  שרוחות  הסתיו  כופפו  את  ענפי  העץ הגדול  מול המרפסת, והצהיבו  את העלים.

אני  מרוקנת  את  תכולת  תיק  כלי  הרחצה ומחזירה  את  התרופות לקופסה. סוגרת  ומכניסה  את התיק הכחול לארון.  שמה  במקום  את  כל  הפריטים  הקטנים  שלקחתי איתי, שיהיו מוכנים  לנסיעה  הבאה. תולה את  מכנסיים,  החולצות  והסוודרים  המיותרים שנסעו איתי. מניחה  את הנעליים במגירה. שוב  ושוב  אני  אורזת הרבה  יותר  ממה  שצריך ואיני לומדת  מהניסיון.  מוחקת מן הרשימה המוקפדת המוכנה במחשב,  את  כל  מה שכבר  שמתי, בודקת  שיש  לי  הכול,  כולל מצלמה וקרם פנים, אקמול ופלסטרים, חוט  ופנס,  צילום  הדרכון וכלי תפירה,  משקפי שמש,  נעלי  אצבע  וסנדלים, סבון כביסה ומברשת קטנה – רשימה  לקיץ.  מטריה, כפפות וצעיף –  רשימה  לחורף.  שמן לעיסוי,  נרות  וגפרורים. יין וספר  טוב, רשימה לסופשבוע. פקקי  אוזניים,  גרביים,  כיסוי לעיניים  וחצי  כדור  שינה – לטיסה.  ותמיד –  קפה, מחברת ועט.  כמה  טוב  לנסוע  כדי לחזור הביתה.

* סיפור זה התפרסם במוסף דרכים ב"לאשה".