ביום סגרירי שוב יצאתי לשוטט ברחובות

כמשוטטת חדת עין, אני שמה לב גם לשוליים

כל הלכלוך שנשטף מתרכז בשוליים, איש לא מנקה אותו

פני העיר כפני מנהיגיה – כל מי שנזרק לשוליים נשכח שם – פחיות, פקקים ובדלי סיגריות, שקיות של חטיפים וניירות

בגומות העצים, מתחת לספסלים בתחנות האוטובוס, לכלוך שמצטבר בצמתים

השוליים לא חשובים ואליהם אפשר להשליך הכול – ספלי קפה חצי מלאים, חד"פ וסכו״ם מפלסטיק

אלה בעיני גם מטפורה לכל מי ומה שנתניהו ״זורק הצידה״, בתקווה שיישכח.

בירידה לחניון של דיזנגוף סנטר

בשדרות דוד המלך

ובכל מקום

שוב ושוב אני נחשפת למילים חסרות תוכן

מתבוננת בהולכי רגל ששקועים בחדשות בסמרטפון (תוך כדי הליכה),

צועדים לאט עם עצב בעיניים ובראש מורכן

לי נגמרו המילים כבר מזמן

כעס, זעם וחוסר אונים -משפיעים על כולנו

ואנחנו רוצים מישהו לסמוך עליו

בגלריה בקרית המלאכה – שוב האסוציאציות עולות בי – איך נטאטא הכול  "מתחת לשטיח"

• אנחנו רוצים מישהו שינהיג אותנו ונוכל לסמוך עליו
• 
• כדי להחזיר לעצמנו את האמון
• ביבי, עוף גם אתה לשוליים, נמאס לחיות בתחושת הפקרה