בשבוע של אי ודאות גלובלית, בו אני נעה בין מחשבות על הוירוס המדבק,

(כפי שרשום במילון מגפה נקראת גם מחלה מהלכת),

שהיא תבוסה קשה לאדם המודרני המנסה ליצור תחושת שליטה בחייו,

לבין מחשבה מטרידה לא פחות,

שלא תהיה לי בחירה בין בדוד -בית מכורח, לבין התבודדות מבחירה אישית,

נודע לנו כשתיירים יוונים נדבקו פה בנגיף הקורונה וחזרו חולים ליוון.

 בדקתי שהמילים היווניות קטסטרופה שהיא אסון, והמילה פאניקה שמכילה בתוכה את המושגים בהלה, חרדה, מהומה ומבוכה,

מבטאות הלך רוח בינלאומי ורלבנטיות מתמיד.

ביום שישי השישה בחודש מרץ בשעה 1500 שנת 2020, צפונה מהעיר הגדולה, אני מגלה את הסימנים לאפוקליפסה.

בשטח פתוח בתוך העשב הגבוה, אני רואה שער שלא מוביל לשום מקום

ומחליטה לחקור את השטח

אני מתקרבת לתל ועליו תקועים כמו דגלים חולצות ופרטי לבוש שהרוח חורר, מתעופפים בפראות ברוח המזרחית

עננים אפורים משנים גוון תוך רגעים מבהיר לאפור כהה ויוצרים תמונת אקוורל

כשהגשם מתחיל תשומת לבי מתמקדת בזרקורי האור שהופכים את התמונה לדרמטית

כשאני מפנה מבט אני רואה מטאטא שראשו בשמיים מוכן לנחיתת המכשפה שתתיישב על זיפיו ותשמיע קריאה לשינוי

אבל מי שנוחת הוא עורב שחור שצורח בקולי קולות כשאני פולשת למרחב שלו

אני מתקרבת לעץ חי ומבחינה שבמקום פרות הוצמדו לענפיו כדי חמר

 

מתיישבת על כיסא חלוד ששימש פעם כנקודת המתנה ומדמיינת אותי סבה בגלגל הענק.

אבל הגלגל תקוע ומחשבותי נודדות לתקיעות הפוליטית, ארבעה ימים אחרי הבחירות השלישיות.

והסיטואציה הסוריאליסטית בה אני מתבוננת מחריפה את תחושותי

אני מדמיינת נמלי אש שחוררו סלע ובנו קן והשתלטו על הטריטוריה

ועץ שגזעו עמוד חשמל וענפיו אופקיים

מתעתע ומטריד

אני רואה פתח למנהרה שלא מובילה לשום מקום

זנב של לוויתן שטבע בבוץ

בית קטן כמו שבית נראה פעם, כזה עם גג רעפים אדום

שתי דמויות ריקות וחסרות לב שולטות על המרחב

גלילי עץ שחוברו, הפכו לגלגל ענק נטוע מתחת לעננים כבדים

אני מדמיינת מה יקרה אם החשמל שנותן לנו חיים יפסיק לזרום

אין ספק שהאור היה השחקן הראשי

וביציאה התגלתה לנו קשת בענן

רשימה זו מוקדשת לדפנה שטוענת שמזג האוויר הוא זה שגרם לי להרגיש תחושת סוף העולם ואם השמים היו כחולים, הכול היה נראה אחרת.

לצערי הרב, גיליתי בביקור בפברואר 2022, שמר דני מנהיים, בעל השטח הפרטי העצום בגדלו, שהקים את "הגלריה הירוקה" וכל ה"פסלים" המוצגים הם שלו, בחר לתחום כ"א מהם בחבלים, ולהניח לידו שלט: אסור להתקרב, אסור לנגוע..,

בכניסה הוא גם קבע שלט האומר שצילום מותר בתיאום עם ההנהלה.

פעולה מרחבית זו ציערה והכעיסה אותי, ואף בלי להכיר את האדם הנ"ל, הבנתי שהוא רוצה שיראו אותו אך לא מניח לאחרים להינות בדרכם.