בהשראת יום האהבה יצאתי לחפש לבבות עם מאיה גלפמן שהיא אמנית משוטטת

בתקופות בהן היא שקועה בעבודה אמנותית והראש שלה מלא במחשבות וברעיונות היא יוצאת לרחוב

הרחוב בשבילה הוא פסק זמן בו היא מתרוקנת לרגע, מפנה מקום להתבוננות, ומתמלאת בהשראה

כחלק מהתהליך האמנותי שהיא חווה בעת ההליכה, היא מוסיפה רובד אמנותי, נגיעה אישית בהחלט

כמו הולכי הרגל, במרחב הציבורי גם היא אנונימית ויש לה חופש פעולה מוחלט

היא מאתרת לוקיישן, מדביקה לב אדום ויוצרת בעדינות קומפוזיציה חדשה לקיר

שימו לב, עצרו לרגע, תתבוננו היא אומרת

היי, אומרים לעצמם העוברים והשבים, עברתי פה אתמול והלב הזה לא היה כאן

הם משתהים לרגע וחושבים מה זה הלב הזה בשבילם ובינתיים מפנים מבט גם לסביבתה הקרובה

וזו מהות השיטוט שמאפשר התבוננות חדשה על מקום בו חלפנו כבר אלף פעם

מאיה מפזרת לנו לבבות שזורים מחוטי צמר אדומים ומודבקים בסיליקון

היא ממסגרת אותם בתוך מכסים של קופסאות נעליים

ועכשיו כשהגרה מתל אביב – מרחב הפעולה שלה השתנה והתרחב

היא מתפעלת מהנוף החדש, מהעליות והירידות

נפגשנו בבית קפה מקסים "לחם"ברחוב מסדה, הרחוב היחידי בעיר שבו חשים ושומעים את העברית והערבית זו לצד זו בבתי הקפה ובכל מקום

מול לב אחד התבוננתי בעצי הברוש והעזובה בחצר

כשצילמתי לב אחר שמתי לב למבואה שפוזרו בה עציצים באופן הכי תמים ולא מתנשא

ברחוב בלפור התלול מאוד בשכונת הדר הכרמל היא ניסתה לאחות סדק בגדר

איש אחד שעבר שם חשב שהיא באמת מנסה לתקן את הסדק

אבל הניסיון לאחות סדקים במרחב הציבורי נדון מראש לכישלון והופך לפעולה סמלית ולהבעת חוסר אונים

כשהיא מאחה סדק בדבק אדום היא מתריעה על מפגע, על עוולה

אבל בו זמנית ניסיון האיחוי האישי שלה מרפא גם משהו בתוכה

כשותפות לאהבת השיטוט השתתפנו מאיה ואני בתכנית טלביזיה ״10 קטנות״ שעסקה בנושא תרבות רחוב