ימי חודש מאי, הם התקופה הכי יפה בתל אביב. הקיץ בפתח. האור השתנה. בבוקר הוא מציף את עצמו על ענפי הפיקוסים שצבעם ירוק רענן. אחר הצהריים הוא מתרכך. ציפורים בלתי נראות מצייצות בעוז בתוך צמרות. כבר לא קר. עדיין לא חם. מחירי תות שדה בירידה. קילו בארבע שקל. זה הזמן להכין ריבה. הרחוב השתחרר מגניחות המזגנים. שרוולי החולצה התקצרו. שוב צריך כובע וקרם שיזוף. ההרדוף בכניסה הביתה מפיץ ריח מתקתק. צאלון סגול משיר את פרחיו, מותיר שטיחי פרחים על מדרכות. היום מתארך. צבע השמיים הופך וורוד בשעה תשע עשרה ושלושים. אני יוצאת לרחובות. על פני חולפת בחורה חובשת קסדה בדוגמת דגל ארצות הברית, רוכבת על קטנוע אדום ודגל ישראל מתנפנף מאחוריה. לא הספקתי לצלם אותה. רואה שתי בחורות נושאות כסא מתקפל, חוזרות מהחוף בטרנינג ונעלי אצבע. לי בא ללקק. אני מתיישבת בגלידריה על נדנדה מאחורי חלון הצופה לרחוב, ולשוני נעה בין הבלגי לשחור.

רגליים של בחורות במכנסונים צמודים, כבר שזופות. ציפורני רגליהן נמשחו בצבעי קיץ – צבע פייסטה וורוד, או גרניום אדום. שפות זרות נשמעות ברחובות. לפני הולך גבר בברמודה פרחונית ומגבת – צעיף כרוכה לצווארו. לא קשה לזהות מהיכן הגיע. בבן יהודה, רחוב של קיץ, מצפים לתיירים צרפתים. לכבודם כבר הצטרפטו עסקים רבים בקטע בין גורדון לבן גוריון. הבעלים מדברים צרפתית וגם קסת עברית במבטא כבד. השלטים בצרפתית, על המסעדות יש תוספת "כשר". קהל היעד ידוע מראש. מבטי קולט את פאטיסרי מאזארין. את רחוב מאזארין ברובע הלטיני אני מכירה היטב. רוטיסרי. פרמומרי. פריזאית עמוסת שקיות יוצאת מהפרפומרי. מדברת בפלפון בצרפתית. אני מחייכת, וגבר היושב בגלידרייה, שואל אותי באקסנט שלו, "את מדברת בסרפתית?. "כן", אני עונה, "ווי". "ולמה את צוחקת"?, "כי הכול פה בצרפתית", אני עונה לו בעברית. והוא מאשר, "אנחנו נביא את פריז לפה". על פינת בן גוריון – פתחו את בושקפה. הריהוט מזכיר את שולחנות הברזל היצוקים ואת כסאות הקש הפריזאיים הטיפוסיים.

מבלי לתכנן מראש, בקרתי בשלוש תערוכות. אהבתי את עבודותיה של מאיה כהן לוי בגלריה גורדון. היא מציגה פרשנות אישית מקורית ודינמית למגדלי עזריאלי, שהוא הפסל הסביבתי הכי יפה בעיר. בחלון הראווה של גלריה טובה אוסמן נעצרתי מול עבודות האמן קוסטה מגרקיס.

מקורות ההשראה שלו: ריסוס, שינוי, התערבות נקמה, הרס עיוות, מוטציות. העבודות הצבעוניות מתארות את תוצאות ההליך ההרסני של התערבות האדם באורגניזם הטבעי באמצעות הנדוס גנטי, והניסיון לתעש את הטבע לצרכי האדם והתעשרותו. הפסלים המוצגים עשויים משילוב של חומרים פולימרים ופסולת מסוגים שונים, ונוצרו תוך שימוש בטכניקות מעורבות ומתוך הומור שחור. הדמויות כאילו צועקות  "הצילו". כשצילמתי אותן, הן השתקפו בבניינים ממול.

בגלריה פריסקופ ראיתי עבודות של יעל לור. מיכלי קרמיקה מחוררים כמו מגזרות נייר. לתוכם יוצקת האמנית את רגשותיה. על הקיר נכתב בגדול: אהבה, אדישות, אומץ, אופוריה, אושר, אימה, אכזבה, אמון, אקסטאזה, אשמה, בדידות, בוז, בושה, בלבול, גאווה, געגוע, דאגה, דחייה, הודיה, הערצה, השפלה, התלבטות, התלהבות, חיבה, חמדה, חמלה, חשד, חרטה, ייאוש, כעס, כמיהה, מבוכה, מרירות, סבל, סלידה, עלבון, עצב, עצבנות, פחד, ציפיה, צער, קבלה, קנאה, רחמים, ריקנות, שמחה, שנאה, שעמום, תדהמה, תיעוב, תסכול, תקווה.
ובמעבר חד, שוב שלט בצרפתית. "מה זה "la gaterie"? אני שואלת את המוכרת. "בצרפתית זה הפינוק", היא אומרת, בהא' הידיעה. ואכן פה מוכרים קרואסונים ובתוכם ממלאים כל טוב – מנקניק סלאמי ועד גבינה צהובה, או שניהם יחד.

לסיכום טיול קיצי זה אומר לכם, שבין הומור שחור והרהורים על הרס המצפה לכדור שלנו עקב התערבות האדם בסביבתו, (בן יהודה 100) לבין הרגשות הנדחסים לכליה המחוררים של האמנית יעל לור, (בן יהודה 181), אפשר להתפנק פה, ובגדול. ללקק גלידה, לפרק עוף בגריל, לנגוס בקבאב רומני, בארבוניה, סרדין או ספגטי. לאכול בזיל הזול קוסקוס. להנות מימי העדנה האלה.

בתחילת יוני יפרח הצאלון באדום בשדרות רוטשילד, וזה יהיה הסימן שהקיץ כבר היגיע.

נ.ב.
בן אדם שרוצה לשמור על דיאטה כללית או על דיאטת כולסטרול – עדיף שלא יצא לרחובות אלא אחרי שאכל ושתה ושבע וכל רצונו לשטוף ת'עיניים.